לא חסר ספרים שמדברים על אהבה, בטח לא שירים או סרטים או מוסיקה. אבל בכל זאת-
אמנות האהבה- אריך פרוםהספר היחיד בשלישייה שאינו פרוזה, ולכן בחרתי להתחיל איתו. פשוט כמו לקחת את נושא האהבה ולכתוב עליו תזה.
על אריך פרום שמעתי עוד קודם, דרך "מנוס מחופש", ספר אחר שכתב, ודי מפורסם בקרב אנשים שחיים בקבוצות, או בחוגים סוציאליסטיים או אקטיביסטיים למיניהם.
באומנות האהבה- כמו שם הספר- פרום מציג את האהבה כאומנות, וגם פורט אותה על סוגיה השונים. אני זוכר שישבתי וקראתי את הספר עם עיפרון ביד, ופשוט סימנתי משפטים, פסקאות. דברים שצריכים לחצוב על סלע מרוב שהם נכונים.
אין ספק שהכתיבה שלו על מושאי האהבה והפרק על התפוררות האהבה בחברה המערבית של היום משכנעים עד כדי כך שאתה מוצא את עצמך מהנהן אל מול הספר.
אני גם מרגיש שזה ספר שצריך לקרוא יותר מפעם אחת, ולו רק כדי להבין טוב יותר את כל השפה המחקרית שבה פרום אוהב לכתוב ולנסות להמיר אותה לשפה פשוטה ולתרגם אותה לעצמנו.
הדרך- קורמאק מקארתי
אומנם לא ספר שהייתי קופץ עליו אם הייתי מחפש לקרוא משהו על אהבה
אבל בהחלט ספר שאפשר להרגיש את האהבה בו. אהבה בין אב לבן. אתה קורא ת'ספר הזה וכל כך כואב לך מהרוע האנושי, ממה שהאדם מחולל לעצמו, מאיך שבהעדר חברה, גם המוסריות והאצילות נעלמת, ובתוך זה, מתקיים עולם של אומץ, הקרבה, מסירות, נאמנות ואהבה ללא פשרות. הכתיבה של מקארתי כל כך מדוייקת, כל כך פוגעת בול במקומות הנכונים, הוא לא צריך לומר הרבה, פשוט מרגישים את זה דרך הדמויות ודרך מה שהן אומרות בספר אחת לשנייה ולעצמן.
ייסורי ורתר הצעיר- י.ו. גתה
כל מילה שאני אגיד על הספר הזה לא תתקרב אפילו לכמה שאני אוהב את הספר, ולכמה שאני מעריך את גתה ומודה לו שהפליא בצורה כל כך יפה, אמיתית, כנה, אומנותית, פיוטית, ועוד מיליון מילים כאלה... לתאר את האהבה.
תיאור אהבה שכזה מגיע רק מאדם שהיה מאוהב בכל מאודו. ומי שטיפה התעניין בגתה יודע כי הספר הזה בעצם הוא מין ספר חצי-אוטוביוגרפי (או לפחות בעל מוטיבים אוטוביוגרפיים*) על אהבתו לשרלוטה פון שטיין, ידידת נפש של גתה, שלדאבונו לא הצליח לממש את אהבתו אליה. רק על הספר הזה ועל גיתה יכולתי לכתוב פוסט שלם.
הספר הזה יצר השפעה כל כך חזקה על אנשים שקראו אותו, שמרוב הזדהות, הרבה מהקוראים שלו החליטו לשים קץ לחייהם, עד כדי כך שהכנסייה דרשה להפסיק את מכירותיו. גתה אף הואשם בזה שהוא מאדיר את ההתאבדות, מה שיפה כאן הוא שגתה דווקא טען ההיפך, ואמר שדווקא בזה שהוא בחר בכתיבה ולא בהתאבדות, מראה על כך שבחר להקל על כאבו דרך הכתיבה ולא דרך לשים קץ לחייו שכן "הכתיבה מקלה על הלב", איני יכול להסכים איתו יותר.
גתה, (או בשמו המלא והבלתי ניתן לאיות בעליל - יוהן וולפגנג גתה*) הוא אחד מגיבורי הספרות היותר אהובים עלי, כי לא רק שכתב ליריקה, מחזות, סיפורים, רומנים ומכתבים, הוא אף כתב "מכתמים" שזה מין פסקה, או דבר מה כתוב בעל מספר שורות. לפעמים אפילו שתיים או אחת. הלוואי שהייתי יכול לצטט מפה את כל המכתבים שקראתי שהוא כתב, אבל בכל זאת אעשה מאמץ ואבחר אחד "אל תהיו כה עזי פנים, מכתמים!" "למה לא? אנחנו רק כותרות, בעולם מצויים פרקי הספר"
כל מכתם, גורם לך לחשוב הרבה יותר ממה שרק כתוב שם ובאמת פותח עולם שלם של מחשבות והרהורים.
עד כאן על גיתה, זה אמור להיות פוסט ספרים שמדברים על אהבה ולא פוסט הלל לגתה, למרות שאשמח להקדיש לו אחד, אולי בהמשך.
לסיכום, הספרים האלה בעיני הם ספרים שאם אתם אנשים שמאמינים באהבה, אז אל תדלגו עליהם, או שתדלגו, כי לדעתי עד כמה שלא ייטיבו אנשים לתאר את האהבה, וכל כך רבות הדרכים לתאר אותה, כל אחד חווה אותה בצורה אחרת, לפעמים אדם חושב שהיא הדבר הכי חזק ואמיתי שקיים עלי אדמות, ולפעמים אדם חושב שהיא אינה קיימת כלל, לפעמים אדם אומר שהיא הסיבה שממנה הכל מתחיל והיא הגלגל המסובב את העולם ולעיתים אנשים אומרים שזו אשליה עלובה של מילים והתחסדות להשיג דברים אחרים.
הכי טוב לסכם את זה בציטוט של רולן בארת', מבקר וחוקר ספרות בכתיבתו על ייסורי ורתר הצעיר:
"שורה ארוכה של קווי דמיון קושרת את כל האוהבים בעולם"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה