[משהו שכתבתי אתמול (לתוך מחברת שקיבלתי בקורס של הצבא*), בלי עצירות, בלי מחסומים, בלי עריכות.
ובסופו של דבר הביא אותי גם לכאן והיה בשבילי כמו כאפה שמקבלים לפעמים ומעירה אותך, לא מהשינה, אלא מהשינה בעיניים פקוחות.]
(שעתוק למחשב*) :
כל כך הרבה זמן לא כתבתי.
אפילו את המשפט הפשוט הזה לקח לי מלא זמן לכתוב
וזה לא רק עכשיו, כבר ימים שלמים.
אני מחפש דרך להתחיל לכתוב מחדש, מרגיש שזה חסר.
מרגיש שאני חייב את זה לעצמי, לנשמה, אבל פשוט לא מצליח.
דוחה ודוחה ודוחה, מחפש באיזו דרך לעשות זאת, לכתוב בלוג באינטרט כמו שהיה לי פעם?
לכתוב עוד שירים וסיפורים ולפרסם אותם באיזה אתר? לראות מה אנשים יגידו?
כאילו שאני צריך מחמאות על כמה הכתיבה שלי טובה או איזה חבר שבדיוק התחיל ללמוד כתיבה בצורה מקצועית
ויכול להגיד לי איך לשפר את הכתיבה שלי, ולהפוך אותה ליותר מקצועית, כאילו שכתיבה בכלל צריכה או יכולה להיות מקצוע. בולשיט. אולי אני עדין נאיבי, וחי אי שם בעבר, אבל אני עדיין מאמין שכתיבה, כזאת, כמו עכשיו, צריכה לצאת ישר מבפנים, מהלב אל הדף, בלי סינונים, בלי מחשבות יותר מדי, על איך זה יראה, ואיך אנשים יחשבו אם הם יקראו את זה.
אני חושב שיסכימו איתי רוב האנשים שכותבים שכשאתה כותב באמת, אז זה בשביל עצמך, בשביל לפרוק, בשביל להוריד את האבנים מהלב, להשתחרר ממשהו, לעבד אותו, להוציא אותו החוצה- להסתכל עליו קצת מבחוץ.
והנה, שוב אני נגרר להתפלספויות במקום לכתוב תכלס, על מה שכבר המון זמן אוכל אותי ואני לא מצליח לעלות-ללחוץ-למצוא את זה. אני פשוט מרגיש שמהו לא טוב, שאני לא מאושר, למרות שאני צוחק, ונהנה, וכיף לי עכשיו בצבא, ובקבוצה ועם האנשים מסביבי אבל משהו עדיין חסר.
ואני כל הזמן חוזר לזה שמה שחסר לי זו אהבה.
שאם תהיה אהבה אז הכל יהיה יופי ויסתדר והעולם יהיה ורוד ויפה יותר
ואני מחפש אותה- כמעט בכל מקום.
אם זה בלחדש קשרים ישנים ולראות אם משהו ממה שהיה קיים פעם, עדיין חי. החיטוט בעבר הוא פשוט נוראי, והכי גרוע- אינו מקדם אותך לשום מקום. רק גורם לך לחפור יותר ויותר עמוק למטה, כמו לחפור קבר.
ואני מחפש אותה בערב שישי במועדון, בלגשת אליה, לדבר איתה, ללחוש על אוזנה, ולבסוף לקבל מספר טלפון.
כל הכבוד, ממש מקורי, עלית על דרך המלך לאהבת אמת. משחק מטופש, של חינוך מטופש, של תרבות מטופשת.
ואני רואה בעיניים, ומרגיש בלב, זו לא הדרך, ואולי זה בכלל לא מה שאני צריך, סתם איזה לוקש שלימדו אותנו לחשוב שאם אין לך עכשיו מישהו שאתה אוהב אותו עד כלות, אז אינך יכול להיות מאושר. אז נכון שאדם אחר לחלוק ולשתף איתו את חייך ונכון שאינטימיות וקרבה ומגע ונשיקה וחיבוק הם דברים שממלאים אותך
גורמים לך להרדם עם חיוך בלילה ולהתעורר עם חיוך בבוקר. וכן, הופכים את חייך לקצת יותר מאושרים ולקצת יותר קלים
אבל זה לא רק זה.
אני חושב שמה שחסר לי יותר מכל זה את אני עצמי.
איבדתי את עצמי איפשהו בדרך. אם פעם הייתי קורא בלי סוף, מעצב את עצמי דרך פילסופיות שונות, ותפיסות עולם שונות, ודעות וסרטים ושירים וספרים, היום הכל עובר לידי, לא נוגע.
לא מצליח לשבור את החומה, לפרוץ את המעטפת, חדוות הקריאה שהייתה בי הפכה לעייפות, תחושת נמנום ורצון לישון לאחר כמה עמודים. הרעב למוסיקה, למילים, לפרשנות של המילים, לגוון של הקול הפכו ל- "עוד להקה מגניבה ששווה להכיר". איפה הימים שכל כך הרגשתי קרוב ומזוהה עם מה שאדי וודר שר בשירים של פרל ג'אם, שנשמתי גראנג' והתמכרתי לכאב בקול של ליין סטאלי. איפה הימים שאלג'יר, שאביב גדג', שגבריאל בלחסן היו גורמים לי לרצות לכבות את האור ולהתכנס בתוך עצמי, או פשוט לייאוש קיצוני מעולם הזה. רק מתוך הזדהות עם הכאב.
אולי זה משהו שקצת מוזר לכתוב ולחשוב אבל כשכואב- זה מרגיש יותר אמיתי. גם כשעצוב.
השמחה והצחוק- המון פעמים יש בהם משהו צבוע. לא תמיד. אבל יותר.
כאב ועצב- קשה לזייף.
אני ממש לא רוצה להיות עצוב ומדוכא כל חיי, למרות שאני יודע שמשם יותר קל לכתוב, ואומנות- איכותית יותר- נולדת משם, אפילו להיפך- אני אוהב לצחוק, אני שואף לחייך ולהנות מהדברים הקטנים של החיים ולהשאר במצב אופטימי רוב הזמן, גם לגרום לאנשים סביבי לחייך ושיהיה להם טוב זה דבר שחשוב לי. אבל זה לא קל- ולפעמים אני מרגיש כאילו אני מרחיק את עצמי מעצמי.
אני מתרפק על העבר כל הזמן, שירים שכתבתי, אהבות שהיו לי, חוויות שחויתי, במקום לצמוח ולהתקדם הלאה.
מהמקום שאני נמצא בו עכשיו. במקום לצעוד בראש מורם עם כל המטען שכבר קיים בי- מספרים, ממוסיקה, מחוויות, מאנשים, מאירועים. מעיצוב עצמי לדעת... אני ניזון מהעבר שלי. נגיסה ועוד נגיסה.
וכל הנבירה בבוץ העצמי הזה לא ממש עוזרת. שכחתי מה עושה לי טוב. יותר גרוע- שפשוט שכחתי לעשות את אותם הדברים האלה.
לקחת ספר לידיים ולגמוע אותו בשקיקה- להשאר ער כל הלילה רק כי אני לא יכול להפסיק לקרוא אותו.
לראות סרט ולשכוח מעצמי, להתרגש איתו, לצחוק ממנו, להזיל דמעה ממנו. להרגיש.
לצאת החוצה לטייל, לנשום ת'אוויר, להסתכל קצת על טבע, להנות מזה, להתחבר לזה, להרגיש חלק מזה.
לשמוע דיסק חדש כשאני שוכב במיטה לבד בחדר ורק עטיפת האלבום והמילים של השירים מעסיקים אותי בזמן שאני שומע את האלבום- מתחילתו ועד סופו.
ועוד משהו...
להיות עם מישהי, כי בא לי, כי אני רוצה, כי היא רוצה, כי היא גורמת לי לחייך, ופעם אחת לא לחשוב- מה יגידו, מה יחשבו, איך זה יראה, כוס אמק עם הכל וכוס אמק עם כולם. תעשה רק מה שאחרים מצפים ממך- לא יהיה לך טוב.
תעשה מה שעושה לך טוב- יהיה לך טוב.
ככה זה- פשוט.
כמה אפשר להתחשב, ולהיות נחמד, ולהיות כמו שראוי להיות וכמו שמצפים ממך להיות, אנחנו אנשים, כמו שכולם מסביב אנשים. ואני לא חושב שצריך להיות אינטרסנט ואגואיסט. להיפך- הרבה מהאושר והסיפוק בחיי בא מנתינה לאחרים
הרבה משנותיי האחרונות העברתי בלתרום מעצמי, בחינוך, בנתינה. ובכל זאת- אולי במה שניטשה אומר יש גם קצת אמת.
אבל לעזאזל- לא יזיק גם לדאוג לאושר של עצמך לפעמים, לעשות דברים בשבילך, ולמען עצמך.
גם לי מגיע, גם לי מותר, אני רק צריך להרשות לעצמי.
אף אחד אינו שם לי שלשלאות מלבד השלשלאות שבראשי.
סוף סוף משהו יצא החוצה. יום חמישי בערב. ה-18.11.10- היום שבו אני מתחיל למצוא את עצמי מחדש.
ובסופו של דבר הביא אותי גם לכאן והיה בשבילי כמו כאפה שמקבלים לפעמים ומעירה אותך, לא מהשינה, אלא מהשינה בעיניים פקוחות.]
(שעתוק למחשב*) :
כל כך הרבה זמן לא כתבתי.
אפילו את המשפט הפשוט הזה לקח לי מלא זמן לכתוב
וזה לא רק עכשיו, כבר ימים שלמים.
אני מחפש דרך להתחיל לכתוב מחדש, מרגיש שזה חסר.
מרגיש שאני חייב את זה לעצמי, לנשמה, אבל פשוט לא מצליח.
דוחה ודוחה ודוחה, מחפש באיזו דרך לעשות זאת, לכתוב בלוג באינטרט כמו שהיה לי פעם?
לכתוב עוד שירים וסיפורים ולפרסם אותם באיזה אתר? לראות מה אנשים יגידו?
כאילו שאני צריך מחמאות על כמה הכתיבה שלי טובה או איזה חבר שבדיוק התחיל ללמוד כתיבה בצורה מקצועית
ויכול להגיד לי איך לשפר את הכתיבה שלי, ולהפוך אותה ליותר מקצועית, כאילו שכתיבה בכלל צריכה או יכולה להיות מקצוע. בולשיט. אולי אני עדין נאיבי, וחי אי שם בעבר, אבל אני עדיין מאמין שכתיבה, כזאת, כמו עכשיו, צריכה לצאת ישר מבפנים, מהלב אל הדף, בלי סינונים, בלי מחשבות יותר מדי, על איך זה יראה, ואיך אנשים יחשבו אם הם יקראו את זה.
אני חושב שיסכימו איתי רוב האנשים שכותבים שכשאתה כותב באמת, אז זה בשביל עצמך, בשביל לפרוק, בשביל להוריד את האבנים מהלב, להשתחרר ממשהו, לעבד אותו, להוציא אותו החוצה- להסתכל עליו קצת מבחוץ.
והנה, שוב אני נגרר להתפלספויות במקום לכתוב תכלס, על מה שכבר המון זמן אוכל אותי ואני לא מצליח לעלות-ללחוץ-למצוא את זה. אני פשוט מרגיש שמהו לא טוב, שאני לא מאושר, למרות שאני צוחק, ונהנה, וכיף לי עכשיו בצבא, ובקבוצה ועם האנשים מסביבי אבל משהו עדיין חסר.
ואני כל הזמן חוזר לזה שמה שחסר לי זו אהבה.
שאם תהיה אהבה אז הכל יהיה יופי ויסתדר והעולם יהיה ורוד ויפה יותר
ואני מחפש אותה- כמעט בכל מקום.
אם זה בלחדש קשרים ישנים ולראות אם משהו ממה שהיה קיים פעם, עדיין חי. החיטוט בעבר הוא פשוט נוראי, והכי גרוע- אינו מקדם אותך לשום מקום. רק גורם לך לחפור יותר ויותר עמוק למטה, כמו לחפור קבר.
ואני מחפש אותה בערב שישי במועדון, בלגשת אליה, לדבר איתה, ללחוש על אוזנה, ולבסוף לקבל מספר טלפון.
כל הכבוד, ממש מקורי, עלית על דרך המלך לאהבת אמת. משחק מטופש, של חינוך מטופש, של תרבות מטופשת.
ואני רואה בעיניים, ומרגיש בלב, זו לא הדרך, ואולי זה בכלל לא מה שאני צריך, סתם איזה לוקש שלימדו אותנו לחשוב שאם אין לך עכשיו מישהו שאתה אוהב אותו עד כלות, אז אינך יכול להיות מאושר. אז נכון שאדם אחר לחלוק ולשתף איתו את חייך ונכון שאינטימיות וקרבה ומגע ונשיקה וחיבוק הם דברים שממלאים אותך
גורמים לך להרדם עם חיוך בלילה ולהתעורר עם חיוך בבוקר. וכן, הופכים את חייך לקצת יותר מאושרים ולקצת יותר קלים
אבל זה לא רק זה.
אני חושב שמה שחסר לי יותר מכל זה את אני עצמי.
איבדתי את עצמי איפשהו בדרך. אם פעם הייתי קורא בלי סוף, מעצב את עצמי דרך פילסופיות שונות, ותפיסות עולם שונות, ודעות וסרטים ושירים וספרים, היום הכל עובר לידי, לא נוגע.
לא מצליח לשבור את החומה, לפרוץ את המעטפת, חדוות הקריאה שהייתה בי הפכה לעייפות, תחושת נמנום ורצון לישון לאחר כמה עמודים. הרעב למוסיקה, למילים, לפרשנות של המילים, לגוון של הקול הפכו ל- "עוד להקה מגניבה ששווה להכיר". איפה הימים שכל כך הרגשתי קרוב ומזוהה עם מה שאדי וודר שר בשירים של פרל ג'אם, שנשמתי גראנג' והתמכרתי לכאב בקול של ליין סטאלי. איפה הימים שאלג'יר, שאביב גדג', שגבריאל בלחסן היו גורמים לי לרצות לכבות את האור ולהתכנס בתוך עצמי, או פשוט לייאוש קיצוני מעולם הזה. רק מתוך הזדהות עם הכאב.
אולי זה משהו שקצת מוזר לכתוב ולחשוב אבל כשכואב- זה מרגיש יותר אמיתי. גם כשעצוב.
השמחה והצחוק- המון פעמים יש בהם משהו צבוע. לא תמיד. אבל יותר.
כאב ועצב- קשה לזייף.
אני ממש לא רוצה להיות עצוב ומדוכא כל חיי, למרות שאני יודע שמשם יותר קל לכתוב, ואומנות- איכותית יותר- נולדת משם, אפילו להיפך- אני אוהב לצחוק, אני שואף לחייך ולהנות מהדברים הקטנים של החיים ולהשאר במצב אופטימי רוב הזמן, גם לגרום לאנשים סביבי לחייך ושיהיה להם טוב זה דבר שחשוב לי. אבל זה לא קל- ולפעמים אני מרגיש כאילו אני מרחיק את עצמי מעצמי.
אני מתרפק על העבר כל הזמן, שירים שכתבתי, אהבות שהיו לי, חוויות שחויתי, במקום לצמוח ולהתקדם הלאה.
מהמקום שאני נמצא בו עכשיו. במקום לצעוד בראש מורם עם כל המטען שכבר קיים בי- מספרים, ממוסיקה, מחוויות, מאנשים, מאירועים. מעיצוב עצמי לדעת... אני ניזון מהעבר שלי. נגיסה ועוד נגיסה.
וכל הנבירה בבוץ העצמי הזה לא ממש עוזרת. שכחתי מה עושה לי טוב. יותר גרוע- שפשוט שכחתי לעשות את אותם הדברים האלה.
לקחת ספר לידיים ולגמוע אותו בשקיקה- להשאר ער כל הלילה רק כי אני לא יכול להפסיק לקרוא אותו.
לראות סרט ולשכוח מעצמי, להתרגש איתו, לצחוק ממנו, להזיל דמעה ממנו. להרגיש.
לצאת החוצה לטייל, לנשום ת'אוויר, להסתכל קצת על טבע, להנות מזה, להתחבר לזה, להרגיש חלק מזה.
לשמוע דיסק חדש כשאני שוכב במיטה לבד בחדר ורק עטיפת האלבום והמילים של השירים מעסיקים אותי בזמן שאני שומע את האלבום- מתחילתו ועד סופו.
ועוד משהו...
להיות עם מישהי, כי בא לי, כי אני רוצה, כי היא רוצה, כי היא גורמת לי לחייך, ופעם אחת לא לחשוב- מה יגידו, מה יחשבו, איך זה יראה, כוס אמק עם הכל וכוס אמק עם כולם. תעשה רק מה שאחרים מצפים ממך- לא יהיה לך טוב.
תעשה מה שעושה לך טוב- יהיה לך טוב.
ככה זה- פשוט.
כמה אפשר להתחשב, ולהיות נחמד, ולהיות כמו שראוי להיות וכמו שמצפים ממך להיות, אנחנו אנשים, כמו שכולם מסביב אנשים. ואני לא חושב שצריך להיות אינטרסנט ואגואיסט. להיפך- הרבה מהאושר והסיפוק בחיי בא מנתינה לאחרים
הרבה משנותיי האחרונות העברתי בלתרום מעצמי, בחינוך, בנתינה. ובכל זאת- אולי במה שניטשה אומר יש גם קצת אמת.
אבל לעזאזל- לא יזיק גם לדאוג לאושר של עצמך לפעמים, לעשות דברים בשבילך, ולמען עצמך.
גם לי מגיע, גם לי מותר, אני רק צריך להרשות לעצמי.
אף אחד אינו שם לי שלשלאות מלבד השלשלאות שבראשי.
סוף סוף משהו יצא החוצה. יום חמישי בערב. ה-18.11.10- היום שבו אני מתחיל למצוא את עצמי מחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה